תפילה בכוונה

מהי המילה תפילה? ומה משמעותה?

המילה תפילה נגזרת מן השורש פלל. משמעות אחת למילה היא היכולת לקוות ולייחל. האדם בתפילתו אמור לעבור תהליך של עבודה מול הקב"ה. תהליך בו הוא מקווה ומייחל ופותח את ליבו. משמעות נוספת לשורש פלל, היא משפט. האדם מעמיד את עצמו במעין משפט מול ה'.

יש שמצאו במילה תפילה את השורש פתל. משמעות אחת לשורש זה היא מאבק. האדם בתפילתו נאבק כדי להצליח ולדבר עם בוראו. נאבק בעצמו כי להצליח לעלות ולהתפלל. משמעות נוספת לשורש זה היא התפתלות והתקשרות כי האדם בתפילתו נקשר עם הקב"ה.

 לכל שאלה ולהזמנת סידורים חייגו אלינו 055-925-5166 או הזמינו אונליין בקטגוריית סידורים, נשמח לעמוד לשירותכם בכל שאלה.

תפילה בכוונה

הרמב"ם בהלכות תפילה אומר: מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: 'ועבדתם את ה' אלקיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה". כלומר הרמב"ם יוצא מנקודת הנחה שהתפילה היא עבודה, ולא סתם עבודה אלא עבודה שבלב. העובדה שהתפילה היא עבודה באה לציין שהתפילה דורשת מהאדם מאמץ, והיא לא תמיד באה בקלות. לעיתים האדם צריך להשתדל , להתרכז ולגלות את כוחותיו בה.

בנוסף התפילה היא עבודה שבלב כי הלב פה הוא עיקר התפילה. היכן נמצאות מחשבותיו של האדם המתפלל? האם האדם זוכה לגלות את ליבו בפני ריבונו של עולם? האם הוא מרגיש קשר ושייכות? איך אדם יכול להתחבר לתפילתו, ולא לומר מילים בעלמא?

יש גישה הטוענת שבמעמד התפילה בניגוד למצוות אחרות, אמירת המילים לא מספיקה. כשאדם עומד בתפילה הוא צריך לשאול את עצמו באיזה אופן הוא יכול להתחבר, באיזה אופן הוא יכול להבין את הנוסח והמילים. ועל ידי כך יוכל בעצם לשפר את תפילתו ולהפכה ל"עבודה שבלב. אפילו ידועה אמרה של חכמים: "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה". כלומר כמו שגוף בלי נשמה נחשב כמת,כך גם תפילה שלא מכניסים בה כוונה.

איך ניתן להכניס כוונה ? יש אומרים שעל ידי לימוד והבנה של נוסחי התפילה יהיה לאדם קל יותר להתחבר. כיוון שכשהאדם מבין מה שהוא מתפלל בצורה מדויקת הוא יכול לרתום גם את הרגש שלו בקלות רבה יותר. אז על ידי לימוד שיטתי ומדויק של הברכות והתפילות אותם אומרים ניתן להגיע לכך.

ויש מציעים לשהות לפני התפילה, כלומר להקדיש זמן להתכונן למעמד. כפי שכתוב במסכת ברכות: : "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו ליבם למקום". כלומר לא מתואר לנו מה החכמים הראשונים היו עושים , אלא נותנים לנו עצה שההתבוננות והזמן שהאדם מקדיש כהכנה לתפילה זה מה שייתן לו את הכוח והעוצמה לעמוד בתפילה. ההבנה שאדם מקדיש זמן להתכונן נותנת למעמד חשיבות ותוקף ועל ידי כך האדם מצליח להתכוון בתפילתו.

לעומת האמור לעיל יש גישה הטוענת שניתן ורצוי להתפלל גם אם אין עדיין כוונה. ברגע שלאדם יש מסגרת של תפילה. מסגרת של מחויבות בה הוא עומד לפני בוראו, גם אם הוא לא מצליח בשלב זה לכוון בתפילתו. זהו עדיין מעמד ראוי לשבח, כיוון שהמסגרת מייצרת מחויבות. לפי גישה זו ברגע שהאדם ימשיך ויתמיד בתפילתו , ויבין שזהו מהלך שלם מול הקב"ה אז בסופו של דבר הוא יגיע לתפילה בכוונה. גם אם הרגש לפעמים מתעתע והמחשבות לא תמיד ממוקדות יש ערך ועניין לעמידה של האדם בתפילה.

לסיכום יש שתי גישות מרכזיות בעניין תפילה בכוונה .הגישה הראשונה שהבאנו זוהי גישה שלפיה העיקר בתפילה הוא הכוונה ובלעדיה התפילה אינה תפילה. לעומת זאת על פי הגישה השנייה הכוונה בתפילה חשוב ומוסיפה אך היא לא תנאי לקיומה של התפילה.

השאירו תגובה למאמר
סינון
מיון
תצוגה